פסק-דין בתיק עת"מ 48691-05-12

עתירה מנהלית המכוונת כנגד סירובה של המשיבה לתת בידי העותר אישור הנדרש לו לשם קבלת רישיון לניהול עסק של גרירה, הובלה ואחסון כלי רכב בחדרה.

העותר הגיש לעיריית חדרה בקשה לקבלת רישיון עסק (נספח ב' לכתב העתירה), וכחלק מן האישורים הנדרשים לקבלת הרישיון היה על העותר לקבל גם את אישורה של המשיבה, וזו סירבה לתיתו (נספח ה' לכתב העתירה).

העותר טוען כי סירובה של המשיבה פוגע בחופש העיסוק שלו, כי החלטתה מונעת משיקולים זרים וכי על אף שנדרשה לעשות כן לא נימקה המשיבה את סירובה.

בהחלטה שניתנה ביום 24.5.12 נקבע כי יתקיים דיון מוקדם ביום 18.6.12, ולקראתו הגישה המשיבה תגובה מקדמית. במהלך אותו דיון הגישה המשיבה חומר מודיעיני שלטענתה הוא רלוונטי לעמדתה. המשיבה טענה כי מכוח תקנות 13(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים [סדרי דין] תשס"א-2000, ניתן להגיש את החומר לעיונו של בית המשפט בלבד. בתום הדיון הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות שהוגשו והטענות שהושמעו בדיון.

העותר טוען כי סירוב המשיבה לתת בידו את האישור הדרוש לו על מנת שיוכל לקבל רישיון עסק נגוע בחוסר תום לב, כי לא ניתנה לו זכות טיעון וממילא הופרה חובת השימוע המוטלת על המשיבה, כי הסירוב הוא לא מידתי ואינו סביר וכן כי המשיבה לא נימקה את סירובה.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים מצד העותר, הן מפני שהוא מנהל את עסקו ללא היתר והן מפני שהוא חשוד בזיוף רישיון עסק, שאותו הציג בפני צד שלישי.

המשיבה מוסיפה וטוענת שאין להתערב בשיקול דעתה וכי סירובה מבוסס על מידע מודיעיני הקושר את העותר לפעילות פלילית בעבר, וכי מכל מקום מידע זה הוא בגדר ראיה מנהלית שמשקלה מספיק כדי לבסס את עמדתה ואת אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת שהפעילה.

מששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל דעה שאין מנוס מדחיית העתירה.

סעיף 6(א) לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (" חוק הרישוי") קובע כי רישיון " לעסק שקביעתו כעסק טעון רישוי נעשתה בהתייעצות עם שר אחד או יותר לשם הבטחת המטרות כאמור בסעיף 1 - לא יינתן אלא אם כן נתן אישור כל אחד מהשרים או מי שהם הסמיכו לכך....".

מכוח סעיף 1 לחוק הרישוי התקין שר הפנים את צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), ובתוספת לצו מפורטים העסקים טעוני הרישוי ומנויות מטרות הרישוי העיקריות של כל אחד מהם, וכן הגורם נותן האישור בהתאם למטרת העסק. בענייננו רלוונטי פריט 8.2 לתוספת שכותרתו " גרירת רכב", ונותן האישור בקשר לעסק זה הוא השר לביטחון פנים, ומכאן סמכותה של המשיבה לשקול את מתן האישור בגדר הליך רישוי עסקו של העותר.

נקודת המוצא לכל דיון ברישוי עסק היא כי חוק יסוד: חופש העיסוק מקנה לכל אדם את החירות לעסוק בכל אשר יחפוץ, בכפוף לכל הגבלה המוטלת על פי חוק ומכוחו. במקרה שבפנינו מוטלת ההגבלה מכוחו של חוק הרישוי, והשאלה היא אם זכאי העותר לאישור המבוקש מן המשיבה ואם יש להתערב בשיקול דעתה של המשיבה המסרבת לתיתו. 

טענתה הראשונה של המשיבה היא כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, משום שהעותר מנהל את עסקו ללא רישיון עסק. לתמיכה בטענה זו הביאה המשיבה מספר אסמכתאות (בין השאר עת"מ 640/08 ליטל מוצגברשווילי נ' עיריית נהריה (טרם פורסם, 12.10.08)  ועת"מ 4398/07 גלגל אנרגיה בע"מ נ' עיריית חיפה (טרם פורסם, 11.12.07)), ולכאורה טענה זו איננה משוללת יסוד. יחד עם זאת, דעתי היא כי במקרים המתאימים יהיה מקום לסייג את תחולתו של הכלל שלפיו לא תישמע עתירתו של מי שמנהל את עסקו ללא רישיון. מציאות החיים מלמדת אותנו שפעמים רבות הליך הרישוי מתארך יתר על המידה והרבה מעבר לדרוש, וכאשר לא ניתן לייחס את הדבר למבקש הרישיון, קשה לראות את ההצדקה לדחיית עתירתו, רק בשל כך שהרשויות לא מילאו את חובתן לשקול את בקשתו ולהחליט בה תוך  פרק זמן סביר.

עם זאת, אין צורך להכריע בעניין זה מפני שהמשיבה צודקת בטענתה שלעצם העניין, החלטתה לסרב לתת את האישור לעותר מבוססת על שיקול רלוונטי הנתמך די הצורך בראיות מנהליות, ולכן אין מקום להתערב בה.

המידע שהציגה המשיבה במהלך הדיון בעתירה מייחס לעותר מעורבות בפלילים בעניין הקשור בעיסוקו ובעסק שעבורו הוא מבקש את הרישיון. העותר, מצדו, הכחיש כל התנהלות עבריינית וטען שככל שהוא יימצא אשם בהליך פלילי כלשהו, יוטל עליו עונש מתאים בידי הערכאה השיפוטית, וכי מכל מקום המשיבה אינה רשאית להקדים את "ענישתו" בדרך של סירוב מנהלי לתת לו את האישור. טענה זו אינה נראית לי ואני דוחה אותה.

השאלה העומדת לדיון היא אם המידע שבידי המשיבה, שאמנם לא הבשיל כדי הגשת כתב אישום נגד העותר, הוא מספיק על מנת לבסס את החלטתה לסרב לתת לו את האישור, ודעתי היא שהתשובה לכך היא חיובית. המידע, שמטבע הדברים לא ניתן לפרטו מעבר למה שצוין בתשובת המשיבה, נוגע לפעילות בעסק שעבורו ביקש העותר רישיון. מידע זה מקים חשדות כלפי העותר, ודומני שהמשיבה צודקת כשהיא טוענת ששיקולים של שמירת האינטרס הציבורי ושלום הציבור מצדיקים את סירובה, מפני שעסק של גרירת כלי רכב, הובלתם ואחסונם, שהוא סוג העסק שהעותר מבקש לנהל, מחייב כי בעוסק בו לא ידבק כל רבב וכל אבק חשד של פעילות עבריינית. שלא כפי שטען העותר, שיקול זה אינו בלתי סביר, ומכל מקום אינו מופרך ואינו בלתי רלוונטי במידה המאפשרת התערבות בו.

נותרה אם כן השאלה אם טיב המידע שבידי המשיבה מצדיק את סירובה, וגם בעניין זה נראית לי עמדתה. ראיה מנהלית שעליה יכולה הרשות לבסס את החלטתה אינה ראיה הצריכה לשכנע מעבר לספק סביר ואף לא במידה הדרושה במשפט האזרחי. ראיה מנהלית היא ראיה שאדם סביר, או רשות מנהלית סבירה, " היה סומך עליהם לצורך קבלת החלטה בעניין העומד על הפרק" (בג"צ 987/94 יורונט נ'  שרת התקשורת, פ"ד  מ"ח (5) , 412).

מעיון במידע שהוצג לי אני סבור שהוא עולה כדי ראיה מנהלית שדי בה כדי לבסס את סירובה של המשיבה.

סיכומו של דבר, באין עילה להתערבות בהחלטתה של המשיבה, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ש"ח.